השנים הראשונות

שלושה ימים אחרי אותה פגישה היסטורית ברחוב אלקאלה, קיימה מדריד את המשחק הראשון שלה. היה זה משחק פנימי לבחינת רמת השחקנים והרכבת הסגל, כשדווקא השחקן הראוי היחיד - האנגלי ג'ונסון - לא הופיע על המגרש (אשתו כנראה גרמה לו להבין דבר אחד או שניים אחרי תקרית החתונה). בכל אופן, המשחק הזה הכין את הקבוצה לטורניר הרשמי הראשון בתולדותיה. טקס ההכתרה של המלך אלפונסו ה13 הייתה הזדמנות טובה להחדיר את המשחק החדש לתודעת הקהל, ובמסגרת החגיגות הוחלט לארגן טורניר בהשתתפות חמש קבוצות: מדריד וניו-פוטבול קלאב, שתיהן ממדריד; ברצלונה ואספניול מקטלוניה ו-ויזאקיה בילבאו הבאסקית. ודאי תופתעו לגלות שהמשחק הרשמי הראשון של המועדון שלנו היה מול...ברצלונה.

ה13 במאי 1902 הוא התאריך שבו עלתה מדריד בפעם הראשונה להתמודדות רשמית. סופרקלאסיקו יקראו לזה בהמשך, אך בינתיים היה זה משחק תמים בין הקבוצה החדשה של עיר הבירה לקבוצה מקטלוניה שנוסדה שלוש שנים קודם לכן, והחזיקה בסגל בשלושה אנגלים ושווצרי אחד. הניסיון ושחקני החיזוק מבחוץ עשו את ההבדל, וברצלונה ניצחה 3-1. את שער הניחומים כבש כמובן ארתור ג'ונסון, שהפך למבקיע הראשון בתולדות המועדון. ההפסד אמנם רחוק מלהתאים לרוח המועדון כמובן, אך הוא סייע להבנת הסטנדרטים הנחוצים. כעת למדרילניוס כולם היה ברור מה נחוץ לעשות כדי להדביק את הפער.

לא חלפו שנים רבות וארון התארים של המועדון החל להתמלא. גביע המלך הפך לטורניר עונתי קבוע - הטורניר הרשמי היחיד בספרד באותה עת - וריאל מדריד קטפה אותו ארבע פעמים ברציפות בין השנים 1905-1908. אירועים מכוננים נוספים באותן שנות ינקות היו התפטרותו של הנשיא השני קרלוס פאדרוס, אשר ירש את אחיו ב1905 והחליט לפרוש כעבור ארבע שנים עקב ענייני פוליטיקה וממון (כן, זה התחיל כבר אז...); והמעבר של הקבוצה לאיצטדיון "אודונול" החדש שנבנה במיוחד עבור הקבוצה ב1912. האגדה מספרת על נער צעיר מאלבסטה שיחד עם אחיו הגדול עזר לצבוע את הגדר מסביב למגרש, מבלי לבקש על כך פזטה אחת. קראו לו סנטיאגו, סאנטינו ברנבאו.

חוץ מלצבוע גדרות, ברנבאו הצעיר החל לשחק בקבוצת הנוער של המועדון שהוקמה על ידי הנשיא החדש אדולפו מלנדס ב1909, אותה שנה בה היגרה משפחתו מאלבסטה למדריד לצרכי עבודה. בגיל 17 הוא כבר שיחק בקבוצה הבוגרת, וארבע שנים אחר כך כבר הפך לקפטן של הקבוצה. בסך הכל לא היו אלה שנים יפות במיוחד עבור המועדון. בטורניר הגביע של 1916 פגשה מדריד את בילבאו בגמר שנערך בברצלונה, הובסה 4-0 אך גרוע מכך - חטפה מטר של קללות וחפצים מהאוהדים המקומיים, שזעמו על הפסדם בחצי הגמר. ההנהלה הודתה בטעותה לשחק במגרש העוין והתפטרה, כולל הנשיא מלנדס. המשבר הניהולי הביא לכס הנשיאות את שחקן העבר פדרו פארגס, שבשנתו הראשונה התמזל מזלו לראות את הקבוצה זוכה בתואר היחיד שלה באותו עשור והחמישי בתולדותיה: גביע המלך של 1917.



ולמרות הכל, גם העשור השני והלא מעוטר במיוחד היה עשור חשוב מאוד בהתפחות של המועדון. בסוף יוני 1920 קיבל פארגס הזמנה לארמונו של המלך אלפונסו. "הוד מלכותו החליט להעניק את התואר המלכותי למועדון הכדורגל", נכתב בברושור. מועדון הכדורגל של מדריד יקרא מעתה ריאל מדריד. זה אמנם לא עזר לקבוצה לנצח ולזכות בתארים, אבל כל דבר בעיתו. בינתיים הכדורגל בספרד המשיך להתפתח ואיתו גם ריאל מדריד. איצטדיון אודונול נזנח לטובת איצטדיון חדש בסיאודד לינאל שבצפון-מזרח העיר, אלא שכעבור שנה הבינה ההנהלה שהמיקום שנבחר רחוק מידיי מהאוהדים ובנתה איצטדיון חדש, עם כ20,000 מקומות ישיבה, הפעם צפונית לכיכר הסיבלס: איצטדיון הצ'מרטין. קצת קשה להאמין, אבל האיצטדיון הזה שירת את הקבוצה למעלה מ20 שנה למרות שנחרב כמעט לחלוטין במלחמת האזרחים.

על המגרש העניינים הלכו קצת פחות לריאל מדריד, שלא זכתה אפילו פעם אחת בגביע המלך בשנות העשרים. למרות זאת נרשמו כמה ציוני דרך משמעותיים. למשחק החניכה של האיצטדיון החדש הוזמנה ניוקאסל האנגלית, שאמנם ניצחה 3-2 אבל הוכיחה לספרדים שאין הם רחוקים כל כך ממבשרי המשחק. מסע משחקים שערכה ריאל מדריד באנגליה חיזק את ההרגשה הזאת למרות שהקבוצה טעמה שוב רק הפסדים, ומחמאות רבות התקבלו גם בדרום אמריקה לאחר ביקור בן שלושה חודשים. "ריאל מדריד היא הדבר הכי מעניין ומוכשר שהגיע לחופינו בתקופה האחרונה, הם מאומנים טקטית ואוהבים להנות את הקהל", נכתב ב'לה ראסון' הארגנטינאי.

ההתקדמות הייתה כאמור רק חלק מההתפתחות הכללית של הכדורגל הספרדי, והקמה של ליגה סדירה הייתה רק עניין של זמן. זה קרה לבסוף ב1929, שבוע אחד אחרי שריאל מדריד הפסידה בגמר גביע המלך לאספניול במה שמכונה "Final del agua", גמר המים. תחת גשם שוטף ועל כר דשא שהפך לביצה ניצחה אספניול 2-1, כשבשערה עומד ריקרדו זאמורה האגדי. ביציע ישב חבר ההנהלה סנטיאגו ברנבאו שידע כבר אז: הבחור הזה צריך לשחק בריאל מדריד. אדם עם חזון היה סנטיאגו, שעוד בתחילת אותה עונה רכש תמורת 6,000 פזטאס את החלוץ חיימה לאזקנו מאוססונה, בניגוד גמור לדעת ההנהלה. "אם הילד הזה ייכשל אשלם את הכסף מכיסי", אמר. הוא הנחית במדריד גם את המאמן המוערך חוסה קירנטה אחרי שתקופה מסויימת עמד בעצמו על הקווים כמחליפו הזמני של חוסה בראונדו הקשיש. תחילתו של עידן ברנבאו אם תרצו, תחילתו של המדרידיסמו כפי שאנו מכירים אותו היום.

הליגה הספרדית יצאה לדרך עם ניצחון 5-0 של ריאל מדריד על קבוצת אירופה. לאזקנו כבש ארבעה שערים. זה לא הספיק לקבוצה כדי לזכות בתואר, שהלך בפעם הראשונה דווקא לברצלונה, אבל כן סיפק לברנבאו וחבריו מרעיו את השיטה להצלחה - שיטה שעברה כחוט השני לאורך ההיסטוריה של המועדון. העניין הוא פשוט: אם יהיו לך את השחקנים הטובים ביותר, תהיה לך הקבוצה הטובה ביותר. ואם זה אומר שצריך לפתוח את הארנק כך יש לעשות. הראשון והחשוב ביותר שהצטרף היה אותו ריקרדו זאמורה, "אל דיבינו". השוער שעד היום מוענק על שמו הפרס לשוער המצטיין של העונה הגיע למדריד מאספניול באוקטובר 1930, תמורת לא פחות מ150,000 פזטאס. הוא היה כוכב של ממש בספרד, מפורסם כמו כוכב קולנוע. אל הגלקטיקו הראשון הצטרפו בהמשך הבלמים המצויינים של אלאבס - סיריאקו וקווינקוסס - שהפכו את הקו האחורי של ריאל מדריד לבלתי חדיר.

ב1931 עברה ספרד למשטר של רפובליקה והתואר המלכותי של המועדון הפך לחסר משמעות. אך גם בלעדיו הצליחה מדריד לזכות באליפות הראשונה בתולדותיה בעונת 31-32 עם המאמן ההונגרי ליפו הרץ. בתסריט שעוד יחזור על עצמו פעמים רבות בעתיד, זה לא הספיק להרץ כדי לשמור על משרתו. המאמן החדש היה רוברט פירט' האנגלי, והכוכב שזכה לכבוד להצטרף לקבוצת הכוכבים היה חוסה סמיטייר, "אל מאגו", הקוסם. המעניין הוא שאותו סמיטייר בן ה31 היה הכוכב הגדול של ברצלונה עד אותם שנים. בדומה לזאמורה שאף הוא החל את דרכיו במועדון הקטלוני, גם סמיטייר "ערק" לצד הלבן לקראת סיום הקריירה. תשעה שבועות אחרי המעבר הטעון כבש סמיטייר את שני שערי הניצחון של מדריד על חבריו לשעבר, בדרך לאליפות שניה ברציפות והפעם ללא הפסדים.

את הגביע של אותה עונה איבדה מדריד ליריבה המרה שלה באותה שנה - אתלטיק בילבאו הבאסקית - שניצחה 2-1 בגמר. אותה בילבאו הייתה זו שקטעה את רצף האליפויות המדרידאי בעונת 33-34, כשהפעם מדריד היא זו שהסתפקה בגביע (שנקרא אז גביע הרפובליקה) תוך שהיא מדיחה את הבאסקים בסאן מאמס בארבעה משחקים מותחים. בגמר ניצחה מדריד את ולנסיה משערים של הילאריו ולאזקנו, והשיבה לעצמה את התואר בו לא זכתה 17 שנים.

אחרי עונה עקרה (34-35) שתיזכר בעיקר בזכות ה8-2 ההיסטורי בו הביסה מדריד את ברצלונה, קטפה מדריד את התואר האחרון שלה בעידן שלפני מלחמת האזרחים. כמה סימלי שגמר הגביע הזה הפגיש את מדריד ובארסה לסופרקלאסיקו גדול, כמה סימלי שבגמר ניצחה מדריד 2-1 משערים כשהמצטיין היה השוער זאמורה. במשחקו האחרון בקריירה על אדמת ספרד עצר זאמורה בעיטה של אסקולה הברסאי ממש בדקות הסיום, במה שנחשבת כיום להצלה המפורסמת ביותר שלו. חודש אחר כך, החלה מלחמת האזרחים.